"אני מעדיף שהספר ידבר בעד עצמו, רק שיתנו לו הזדמנות..." הרב דוד אוקסנברג מירושלים מי שחיבר את כרכי 'שערי-תוספות' מפעל חיים של אדם אחד - מלאכת קודש של יצירת מופת
מגיד-שיעור ישיבתי שאלני למי זה
מתאים. אמרתי לו: אתה קובע ולא אני. אין כללים ולמען האמת, גם מי ששרויים היטב בכל רובדי
הסוגיה, מסתייעים בספר לגילויים חדשים בהבנה והעמקה שלא עלו על דעתם. לא בגללי, אלא בגלל
השעות הרבות שאני מקדיש לכל דיבור. איני מכיר מגיד שיעור שיושב על 'הפשט' של דיבור אחד של
תוספות שבועיים או שלשה.
אחר שהקים את ביתו שימש הרב אוקסנברג כמגיד שיעור בטבריה והרביץ תורה בצעירי הצאן. לאחר
שנכנס לעולם העסקים ועסק בקרקעות ובינוי, קיבל הצעה לשוב ולשמש כמרביץ תורה בישיבת 'קרית
חינוך' בבית-שמש ונעתר להצעה, מבלי לדעת לאלו שערי הארה ואור עתיד הוא להתגלגל מבית-שמש
של אז.
"לשמחתי ולמזלם של הבחורים, אהבתי את ההוראה. הייתי נותן להם בכל יום ראשון את המבחן
שייערך ביום חמישי. המבחן 'כיסה' את כל חומר הלימוד השבועי והם עלצו ל'תמימותו' של הר"מ שלא
מבין כי אין להראות מבחן לפני הזמן. למעשה הם ישבו ולמדו כל השבוע לפי מתווה המבחן שהותווה
היטב על כל החומר. הם לא הבינו את התרגיל, אבל את הגמרא הבינו גם הבינו ברוך השם. שבוע
שלם לא משו מן הספר".
באחד הימים הגיע תלמיד לשאול שאלה בתוספות. הרב דוד הסביר בטוב טעם את הקושיא ומיד את
התירוץ. התלמיד, נותר על עומדו, הציץ שוב לדברי התוספות, הביט במגיד השיעור ופלט: "אתם
עושים מה שאתם רוצים. דקה אחת מסבירים ככה ודקה אחת מסבירים ככה". אי-אמון סדוק נשזר
בקולו המתוסכל.
המלים שיצאו מלב מלא תמימות הרעידו אותי. נוכחתי לראות שהתלמידים הצעירים לא מבינים
חכמות. אם בשאלה חשבת והסברת ככה איך פתאום בתירוץ אתה מסביר אחרת?! זה נתפס אצלו
כעין חוסר-רצינות שלנו או אי-מחויבות לאמת. כעין משחק שכזה. זה היה רגע ההתהוות של מה
שלימים נקרא 'שערי-תוספות' וקרם אור ועור.
באתי הביתה, הסבתי אל השולחן, פתחתי גמרא, לקחתי עט ומחברת והחלתי להסביר את דברי
התוספות מתחילתם. מחפש את תפיסת ההבנה שהנחתה את השאלה ומחפש את שינוי ההבנה
שהתחולל בעת תשובת התוספות. מהעטים והמחברות האלו יצאו הספרים.
